לקראת מפגש סיום שיתקיים ביום ג' 18.6..13 בבית ספר אלון., גבעתיים
בעבודת צוות, המורה שרי, והמדריכה אורלי , הועלו כל סיפורי המשתתפים ע"י להצגתם במפגש הסיום.
הנה אחד מהם, סיפורה של לבנה
"נולדתי בעיר ראבט, עיר הבירה של מרוקו, בבית חולים ל"מטרניטה פרנסז". אז ם. נשים רבות ילדו בבית.
לי היתה הזכות להולד בבית חולים, כי אחותו של אבי היתה מיילדת בבית חולים זה.
הובאתי הביתה, לעריסה מפוארת מקש, מכוסה בבד , כך החלה ילדותי במרוקו.
כשהייתי בת שנתיים וחצי עברו הורי לגור , בעיר אורון , בעיר אלג'יר, אלג'ירה. שם עברה עלי ילדותי ונערותי
עד גיל 16, הגיל בו עלינו לארץ ישראל.
סיפורים רבים העלתי
לבלוג שכתבתי, במסגרת "תכנית הקשר הרב דורי", בעזרתם של התלמידים היקרים.
אני משתתפת בתכנית כבר יותר מחמש שנים. בכל שנה בבית ספר אחר. בכל שנה מלווים אותי תלמיד
או תלמידה. השנה זכיתי לכבוד מיוחד., התמזל מזלי ובבית ספר יגאל אלון, בגבעתיים התקיימה התכנית השנה.
וכך זכיתי לספר את
סיפורי לנכדתי עדי.
הפעם בחרתי לספר סיפור מיוחד על
מנהג חג השבועות אותו חגגנו באלג'יר ועל יחסי השכנות שלנו.
חג השבועות היה רווי פעילויות שברובן מילאו המים תפקיד מרכזי . סבתא מספרת:
"נהגנו למלא דליים של מים ולשפוך זה על זה, כשלגופנו בגדי ים בלבד, בשבילנו זו היתה חגיגה גדולה.
"כמו כן נהגנו לשטוף את קירות הבית עם מים, כדי שהאווירה של החג תהייה נקייה ומכובדת.
היתה תחושה של נקיון באוויר, שהלבוש בלבן רק העצים אותה.
אז לא נהגו לאכול עוגות הגבינה. סעודת הבוקר של החג כללה, בין היתר, קוקוס עם חלב. במרוקאית
קראו לזה "ברקוקש בלחליב". היה זה סוג של קוסקוס גס.
היה מנהג נוסף, נהגנו לשמור מצות מחג הפסח עד לחג שבועות. מצות אלו היו עגולות, בעבודת יד,
כמו מצה שמורה. מצות אלו ששמרנו מחג הפסח, נהגנו לטבול אותם בחלב , זו היתה הארוחה
החלבית. כמו עוגות הגבינה אותה אנו נוהגים לאכול היום.
היה לנו שכנים ערבים, איתם היו לנו קשרים מצויינים.
לבעל קראו זנאגי, לאשתו קראו עיישה. לא היו להם ילדים. זנאגי עבד כמלח על האניה ונעדר
ימים רבים. זנאגי, נהג לפני כל נסיעה לבקש מאמא שלי שתשמור על אשתו עיישה.
בחג שבועות, הוא ביקש מאמא שלי שתבוא עם כל המשפחה לחגוג איתם יחד ותביא עמה את
הכלים "הכשרים" . אני זוכרת מצויין את חג השבועות בביתם של שכננו הערבים. זנאגי הכיר את מנ
סיפוריו ם נוספים של לבנההגי החג כמו יהודי טוב. הוא חגג איתנו, ואני זוכרת כיצד, זרק אותי לגיגית
המים. כמו שאנחנו נהגנו לעשות.
כשעלינו לארץ, אשתו עיישה בכתה בכי מרורים. היה לה קשה להפרד מאיתנו. היא בקשה מאמא
שלי "קחו אותי אתכם במזוודה לישראל ".
מאחלת שיהיה שלום בארץ, והלוואי ויהיו יחסי שכנות טובה , כמו שהיה לנו עם שכננו זנאגי ועיישה !"
רשומות
