"והגדת לנכדך" – כשעבר ועתיד נפגשים על במה אחת - טקס יום השואה בביה"ס כלניות, ב"ש

התרגשתי מאד, עם קבלת שיחת הטלפון של תמי, שהזמינה אותי להשתתף בטקס יום הזכרון לשואה ולגבורה בביה"ס. ידעתי שקבוצת הקשר הרב-דורי אותה היא מובילה, מובילה את הטקס החשוב הזה. משתפת אתכם בהתרגשות ובטקס.

"ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הזה, בחרנו בבית הספר 'כלניות' להפוך את הזיכרון לפעולה חיה. במסגרת פרויקט 'הקשר הרב דורי', עמדו תלמידי כיתה ה' לצד סבים וסבתות בטקס שכולו עוצמה וגאווה לאומית.

שמענו על המורשת של ברכת הכהנים ששרדה את התופת, על הזכות ללמוד וללמד שהיא הניצחון האמיתי שלנו, ועל השפע והחופש שיש לילדינו היום – חופש שהוא התשובה הכי חזקה לכל מי שביקש לכלותנו.

היה מרגש לראות את הקשר המיוחד הזה נרקם, את הידיים השלובות ואת ההבטחה של הדור הצעיר: נזכור, נלמד ונמשיך לבנות.

מוזמנים לצפות ברגעים המרגשים בסרטון המצורף:

תודה מיוחדת לשלמה וקנין סבא של אדר ברדה , על צילום ועריכת הסרטון"

עד כאן, דבריה של תמי נובכוב, המורה המדהימה, המובילה את קב' הקשר הרב דורי בביה"ס.

כבר במפגש השני בביה"ס ביודעה שכיתתה מתוכננת לבצע את הטקס בביה"ס, פנתה אל הסבים והסבות בקבוצה ובקשה לדעת אם יהיו נכונים לקחת חלק ולהשתתף בטקס. כשקיבלה את תשובתם החיובית, בנתה את הטקס כשכל אחד מן הסבים והסבות נושא דברים מול הנכד או הנכדה. הנכדים עונים וביחד מסיימים. 

בשל המלחמה, לא ניתן היה לקיים את ההכנות כנדרש, אבל כולם נרתמו לחזרות בימים האחרונים והתוצאה מרגשת ביותר.

אין ספק שטקס יום השואה השנה - תשפ"ו, היה רב משמעות לקבוצת הקשר הרב דורי של תמי - גם לנכדים וגם לסבא סבתא.

דוגמא לחלק מן הטקסט שקראו סבא ונכד - הנושא: כדורגל ששניהם אוהבים

סבא: "הדור שלי ושל הוריי קיבל את הכדור ברגע הכי קשה, ומתוך ההריסות הצלחנו להבקיע את שער התקומה ולהקים את המדינה. עכשיו, יקירי, אני מוסר את הכדור אליך. התפקיד שלך הוא להמשיך לרוץ קדימה, לנצור את זכרם של אלו שנספו, ולשמור על המדינה שלנו חזקה ומאוחדת."

הנכד: "אני מקבל את המסירה הזו בגאווה. אני מבטיח לזכור את העבר בכל פעם שאני עולה על המגרש ובכל פעם שאני מביט בדגל. אנחנו זוכרים את כולם, וממשיכים קדימה כנבחרת אחת."

סבא ונכד יחד: "נזכור, ולא נשכח."

ודוגמא נוספת - סבתא ושתי נכדותיה:

סבתא: "אני עוצמת עיניים וחוזרת שנים לאחור, אל רחבת הטקסים בבית הספר שלי. הייתי אז תלמידה בכיתה ח', עמדתי נרגשת בחולצה לבנה מול כל בית הספר, וקולי רעד כשזכיתי להקריא את תפילת 'יזכור'. אני זוכרת את הבוקר של יום הזיכרון – השקט המתוח במסדרונות, החולצות הלבנות הצחורות, וריח הפרחים על לוח הזיכרון בכיתה. שם, בטקסים הפשוטים של אז, נזרע בתוכנו הזרע הראשון של החובה הלאומית: לזכור, ולא לשכוח לעולם. הרגשנו שהסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו, ושהאחריות לשמור על הזיכרון הזה עוברת אלינו, דור הילדים של המדינה החדשה. זהו הזיכרון הלאומי של העם שלנו."  

הנכדות: "אנחנו הדור שקיבל את הלפיד. המשימה שלנו היא לא רק לזכור את העבר, אלא להבטיח שהלקחים שלו יהיו חלק מאיתנו – להיות בני אדם טובים יותר, להיות עם מאוחד וחזק בארצו. אנחנו שומרות על הזיכרון חי, למען אלו שאינם ולמען הדורות שיבואו אחרינו. אנחנו מבטיחות לנצור את זכרם של ששת המיליונים ולהיות הקול של הדור הצעיר שזוכר ובונה את הארץ. אנחנו נמשיך לספר, נמשיך לזכור, ונבטיח ששרשרת הדורות של עם ישראל לעולם לא תישבר."

תודה לתמי, למשתתפי קבוצת הקשר הרב דורי - תלמידים וותיקים, כלניות

לביה"ס, בהובלתה של מוריה, על המקום המיוחד לקשר הרב דורי בביה"ס.

חוותה ותיעדה: עירית על פרי