ביום ראשון השבוע, השתתפתי במפגש אינטימי ומיוחד של קבוצת הקשר הרב דורי בי"ס האלה כפר מנחם. הסבים והסבות נתבקשו לרשום במחברת זיכרונות מימי ילדותם מבעוד מועד, והמפגש כולו סבב סביב הסיפורים הקטנים שלהם. הנכדים והנכדות, ישבו ממול ותיעדו בווידאו את הסיפורים.
תוך כדי הסיפורים עלו רגעים נוסטלגיים של ילדות צנועה בתים קטנים, ללא השפע של היום, אבל שמחת חיים ושירים מפעם כמו: "שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה" פררה ז'קוב", " לה שיפופו לה פטיט מריונטה"
כמה סבתות, שחוו ילדות בקיבוץ, את הלינה המשותפת והמורכבות של ילדות בחברת הילדים, ספרו על קושי ובדידות, אבל גם על ההתגברות בכוח ההשתלבות ולמידת השפה.
טקסי בר מצווה ובת מצווה היו טקסים צנועים, הן בעיר והן בקיבוץ. הם נערכו לרוב בתים באופן צנוע. בקיבוץ הם נערכו כטקסים משותפים לכמה בנות ובנים מאותה שכבה. כולם הזכירו את המתנה הנהוגה אז, שעון יד יוקרתי לנער ולנערה.
אחרון הדוברים, סיפר איך קיבל שעון יד יוקרתי ביום האירוע, ולמחרת במשחק כדורסל השעון נסדק, ומה שהכי הוא זוכר זה את הרגש העז שהשאיר בו חותם, פחד מתגובת ההורים. סוף טוב הכול טוב, השעון תוקן והוא ענד אותו לבסוף.
רשמה: מזל מלכא
מדריכה אזורית
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה