ביום
שני ה24/6 ציינו בביה"ס "הדר השרון" את סיום מחזור י"ב של הקשר הרב דורי. האירוע התרחש בחצר
ביה"ס בהשתתפות מנהלת ביה"ס 16 התלמידים שבחרו לקחת חלק בתכנית הסבים והסבתות שלהם ובני משפחותיהם.
מרים
מורבר סבתא של עמר לוי נשאה דברים בשם הסבים והסבתות:
מסע בינדורי 2013/ מרים מורבר
נדמיין, בבקשה, אולם קולנוע. אנחנו מתרווחים על כיסא, מיישרים
רגלים. חושך. תמונה מופיעה על מסך. בית ספר בין פרדסים. המצלמה מתמקדת במקלט, בחדר
מחשבים אפלולי. יום שלישי. 08:30 בבוקר.
מורה נכנסת ומדליקה אור.
מחשבים דוממים בציפייה. סבא נכנס, סבתא מצטרפת. ילד מגיע, מציץ, מחייך ונכנס לחדר.
ארבעה ילדים מפטפטים בעליזות , מאיצים צעדיהם ונכנסים בריצה. כיסאות פלסטיק לבנים
מוסטים, מחשבים נדלקים. נשיקה על לחי של ילד, חיבוק אגבי לסבא.
זה לצד זה יושבים סבא ונכדה,
סבתא ונכד. נוגעים, לא נוגעים, מקימים לתחייה תמונות מצהיבות מתוך אלבום, זיכרונות
וסיפורים.
החדר מתמלא אור, צלילים ומראות.
נערה עם שביס אחיות לראשה משוחחת עם גבר יפה תואר, עולה חדש שזה עתה הגיע כדי
להתגייס לצבא. זוג חקלאים לבושי מכנסי חקי וחולצות לבנות, שבאו להקים את ביתם
במושב, מנופפים לשלום לאישה צעירה בדרכה לעבודה בשדה. ילד מגלגל חישוק, נשים
מרכלות ליד הצרכנייה, לוחמים נפגשים, טופחים על שכם וממשיכים בדרכם. אנשים יקרים, חלקם
לא עימנו היום באים לומר שלום. כן, זה מה שעשינו כל יום שלישי, בין שמונה וחצי
לכמעט עשר. ארגנו סיפורים על בית, על משפחה, על געגוע ועל אהבה. ביחד, סבים וסבתות
ונכדיהם. ילדים בני 12. כבר לא ילדים. בוגרים, חכמים, גבוהים מאיתנו. מומחים
במחשבים, בסמרטפון, במה לא. ואנחנו? מומחים לספר. במהלך עשרה מפגשים סיפרנו סיפור
והעלינו אותו יחדיו על מצגת.
המפגשים היו בשבילנו הזדמנות לזכור
ולהזכיר, לבלות זמן עם צחוק ודמע עם נכדנו ונכדתנו האהובים, הזדמנות למסע אישי, משפחתי
שהוא גם מסע של כולנו. מסע החיים.
כמעט עשר. מחשבים דוממים בזה
אחר זה, אוצרים בתוכם סיפורי חיים. החדר מתרוקן לאיטו. ילדים ממהרים לשיעור, שניים
משוחחים על מציאות משותפת שגילו במהלך המפגשים. סבתא הולכת לאיטה, נושאת על כתפה
עול זיכרונות וגעגוע.
הסרט מסתיים . המצלמה מתרחקת לאיטה.
חולפת על פני דמויות, על פני בית הספר, בינות לבתים ולפרדסים, נעה בין ארץ לשמיים
ומתפוגגת. תמונת התודות עולה.
תודה לצוות המוכשר והמיוחד
שמלווה שנה אחר שנה את המיזם המבורך, איילת, מיטל ועידית. מה כל כך מיוחד בצוות ובפרויקט? אולי זוהי תחושת
השליחות שניכרת בכל מפגש. אולי זו המסירות והאהבה, אורך הרוח והאמונה שהמסע
הבינדורי חיוני למבוגרים ולצעירים כאחד. מסע החיים של כולנו. איילת, מיטל ועידית, תודה מכל הלב מכולנו- סבים
וסבתות ונכדיהם, מחזור 2013-על הזכות לקחת חלק במפעל המיוחד הזה.
תודה לכל הסבים והסבתות, חבריי
למסע, שהגיעו מרחוק ומקרוב, חיפשו תמונות, שלפו סיפורים וחרקו שיניים מול המחשבים.
תודה
לנכדינו המקסימים, על שאפשרתם לנו לצאת
למסע יחד אתכם. ולכם נאחל
טפסו על כל הר, רדו במורד כל
נחל,
לכו בעקבות כל קשת בענן,
עד שתמצאו את חלומכם.
חלום שיזדקק לכל האהבה
שתוכלו להעניק, כל יום בחייכם
עד קיצם (מתוך צלילי המוסיקה)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה