על דעות קדומות ושינוי עמדות - על חברות חדשה ועל רגישות

נתינה ובצידה קבלה

 מיכל...

כאשר הודיעו לכיתה שלנו שהשנה אנחנו נעבוד בחקר עם המבוגרים מאוד התרגשתי. אמנם התרגשתי פחות מהאחרים, כי דעתי על המבוגרים הייתה פחות טובה. חשבתי שהם שונים, למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שאני חושבת אחרת. בפנים ידעתי שאני לא באמת חושבת כך.

עד שהמפגשים התחילו.

בהתחלה המחנכת שלנו, דליה, חילקה את הכיתה כך שכל זוג ילדים יהיה עם מבוגר. הייתה גם שלישייה אחת. דליה צירפה אותי ואת אלה אל סוניה מ. ישר ידעתי שאני אתחבר אליה. השם שלה נשמע מעניין, משהו מיוחד. מהשם ידעתי שסוניה הגיעה מרוסיה.

ההכנות למפגש הראשון היו רבות. דליה המחנכת אמרה לנו שבמפגש הראשון נבוא אל בית הקשיש ונשיר עם המבוגרים שירים. אבל לא שירים שאנחנו, הדור של ימינו, רגיל לשמוע. שירים ישנים, של פעם. שירים שיכולים לגרום למבוגרים הנאה.

במשך מספר שיעורים המורה לשיר עברי באה אלינו לכיתה ועברנו בכל שיעור על השירים. שרנו אותם שוב ושוב, עד שיום המפגש עם המבוגרים הגיע.

הלכנו אל בית הקשיש, כל הכיתה. בהתחלה קצת חששתי. חששתי שמשהו לא ילך כשורה. שמשהו יקרה והכול ייהרס.

אבל הלך בסדר. שרנו עם המבוגרים במשך כל המפגש. היה יחסית מהנה, למרות שלדעתי היה קצת משעמם. בסוף קיבלנו קוביות גלידה עטופות שוקולד, שלמען האמת היו טעימות. לא חשבתי לפני כן ששומרים כאלו דברים בבית קשיש.

במפגש הבא כל זוג נפגש עם המבוגר שלו. שוב חששתי. פחדתי שסוניה לא כל-כך נחמדה. פחדתי שאני לא אצליח להיקשר אל סוניה, ואז חצי מהמטרה של התכנית של הקשר הרב דורי תלך לפח.

אבל אני ואלה נפגשנו עם סוניה. היא הייתה נחמדה. מאוד נחמדה. למרבה הפתעתי דיברתי איתה כמו שאני מדברת עם חברה חדשה. הצגתי את עצמי, הצגתי את אלה. הסברתי לה מה אנחנו נעשה בתכנית של הקשר הרב דורי. למרבה הפתעתי דיברתי איתה בפתיחות, לא נרתעתי. לא פחדתי. התחושה הזאת שהמבוגרים הם אכן שונים מאתנו החלה להיעלם.

עשינו את המשימה. לימדתי את סוניה להשתמש בעכבר, להקליד במחשב. אלה הייתה פחות שותפה ממני, אבל לא הייתה לי בעיה לדבר עם סוניה ולהסביר לה. ישבתי והסברתי לה עד שהיא הבינה.

במפגשים הספורים שלאחר מכן זה הלך באופן דומה. אהבתי את המפגשים. חיכיתי בסבלנות שבועיים עד שאני אפגש עם סוניה שוב, אלמד אותה שוב. היו מפגשים שהיא הביאה עט ודף ורשמה את מה שהסברתי לה. בחלק מהמפגשים נתתי לה להקליד את המשימות.

במהלך המפגשים הרגשתי כמו חופש. חופש מהמועקה היומיומית של החברה, עם כל העלבונות וההכללות. הרגשתי שאני משתחררת מהחברים שתמיד יש להם מה להגיד על כל אחד. שתמיד יחשבו על מישהו משהו רק בגלל מה שהוא אמר, בלי לחשוב מה הוא ירגיש.

הרגשתי שסוניה היא כמו חבל הצלה מלמטה. אם הייתי באה למפגש עצובה או מצוברחת, הייתי יוצאת מהמפגש עם הרגשה טובה.

המפגשים עם סוניה  גרמו לדעתי על המבוגרים להשתנות. עם כל מפגש הרגשתי יותר ויותר כמה ההרגשה הזאת נדחקת לפינה, מתפוגגת בהדרגה. עד שהיא נעלמה לגמרי.

אבל לצערי לא הספקתי לחוות הרבה מפגשים עם סוניה. פתאום, יום אחד, שיעור אחד לפני המפגש שהיה אמור להיות לנו, כשסוניה לא הגיעה למפגש הקודם, דליה המחנכת הודיעה לי ולאלה משהו שציער אותנו.

סוניה לא תגיע יותר למפגשים. יש לה מחלה והיא נאלצה לעבור ניתוח.

אני ואלה היינו בסוג של שוק. הרגש הראשון שעלה בי, היה עצב. עצב וביאוס.

המחשבה הראשונה שעלתה לי, הייתה: "למה? למה דווקא לה?"

אני צוותי לזוג אחד ואלה לאחר. דרכינו נפרדו. היה לנו קצת קשה להאמין שכל החוויה הזאת שעברנו עם סוניה הסתיימה כל-כך מהר.

בהפסקה שאחרי המפגש עם מבוגרים אחרים אני ואלה ישבנו לכתוב לסוניה מכתב. המכתב הביע את הגעגועים שהתחילו לצמוח לשתינו אליה והעצב והתקווה שהיא תהיה בסדר.

קישטנו את המכתב ומסרנו אותו לדליה, שתמסור אותה למישהו שיעביר את זה לסוניה.

ומאז כל כמה מפגשים אנחנו שואלות את דליה אם סוניה בסדר. ואנחנו מחזיקות בשבילה אצבעות.

בשבילי המפגשים המועטים שהיו לנו עם סוניה הספיקו לממש את כל מה שהפרויקט אמור לעשות. מבחינתי. הדעה שלי לגבי המבוגרים שהם שונים מאתנו ושהם לא כמונו נעלמה והוחלפה בדעה אחרת, שהמבוגרים יכולים להיות בדיוק כמו ילדים, אם רק מכירים אותם קצת יותר מקרוב.

אמנם לא הספקנו ללמד את סוניה יותר מידי דברים על המחשב, אבל הקשר בין סוניה ובין אלה וביני כבר נוצר. מי היה מאמין שבאמת יכול להיווצר קשר בין שתי ילדות לבין מבוגרת, שעד לא מזמן חשבתי שהם כל-כך שונים.

נציגי תוכנית הקשר הרב דורי מאחלים רפואה שלמה לסוניה