יום ראשון, 20 במאי 2018

על חשיבות תכנית הקשר הרב-דורי

להלן מכתב שכתב סבא ​מיכאל בר אל, מדריך טיולים, אדריכל, צלם.
מיכאל השתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר החיטה, שבזכרון יעקב.
עם סיומה הוא שלח את המכתב שלהלן לרויטל כרמל, מובילת התכנית בבית הספר:

תוך הפרויקט ועוד יותר בסיומו עלו בי כל מיני מחשבות שכבר כמה שנים ישנן ואני מעלה אותן כאן, בצורה אולי לא הכי מסודרת.


בוודאי אינני מחדש לאיש שבתקופתנו התקשורת הבין-אישית נפגעה מאוד והפכה להיות מאוד מקוטעת, קרה, לא ישירה ופחות אישית, במקום שיחה פנים אל פנים, כבר לא טלפון אפילו, מספיק לכתוב ווטסאפ. כולם עסוקים בכל, בחיים האינטנסיביים, במרוץ האינסופי של החיים וגם הילדים והנכדים שלנו עסוקים באינסוף פעילויות החל מלימודים, חברה וכלה בטלוויזיה, פייסבוק וכו'.


לי יש 10 נכדים ואנחנו נפגשים המון, אבל המפגשים הם תמיד לארוחת ערב משפחתית או לארוע כל שהוא או לצרכי הסעות, בייביסיטר וכד'. בכל המקרים אין סיכוי לשבת לדבר, והשאלה היא גם האם כשיש כבר סיכוי לשבת לדבר, לולא זה מוכתב כפרויקט, עבודה שצריך להגיש או משהו דומה, האם ישנו הרצון שזה יתקיים כשממול יש תחרות של עוד סדרה מטופשת בערוץ כזה או אחר, או צ'אט אינסופי עם כל העולם. 

אבל אני רואה את הדברים קצת אחרת, אולי בגלל ניסיון החיים ופרספקטיבה של השנים.

הורי חיו בתקופה סוערת ועשו החלטות הרות גורל במשך חייהם. הם נולדו בעיר בצפון-מזרח רומניה, בה היה רוב יהודי לאורך שנים וכונתה ע"י נחום סוקולוב "ירושלים של הרי הקרפטיים", ובשלב מסוים התחתנו ועברו לבוקרשט ממש לקראת פרוץ מלחמת העולם השניה. שמועה אחת אומרת שחשו שברומניה המצב של היהודים הולך ונעשה רע מיום ליום וחיפשו דרך לעבור לברה"מ, לדברי הדודה היחידה שעדיין בחיים. האם נכון הדבר? לעולם לא אדע. 


במלחמת העולם השניה יהודי בוקרשט אכן סבלו מעט יחסית לכל רומניה ועוד פחות יחסית ליתר ארצות מזרח אירופה. היו פוגרומים, התנכלויות, גזירות כלכליות ועוד, הלכו תקופה קצרה עם טלאי צהוב עד שהמלכה נתנה הוראה להפסיק את החרפה הזו, אבל לא נשלחו למחנות. האם הורי הלכו עם הטלאי הצהוב? מה זה אמר, איך התנהגו אליהם חבריהם וכו'? לעולם לא אדע.


אני זוכר מסיפורי סבתי שסיפרה שהם פחדו יותר מהרוסים מאשר מהגרמנים. מוזר, אבל עובדה.

לאורך השנים אבי עלה בסולם הדרגות והגיע לעמדה בכירה במשרד הנפט והאנרגיה הרומני. מטבע הדברים הוא היה חבר מפלגה, כולם נאלצו להיות אחרת לא יכלו לעבוד במשרד ממשלתי, וכל העסקים הולאמו, כך שמי שלא הצטרף למפלגה , לא היתה לו עבודה.

מדוע החליט בשלב כזה של חייו להתחיל ללמוד עברית בחוג בית בסתר (זה היה אסור)? מדוע החליט להגיש בקשה לעליה, כשלמחרת פוטר מעבודתו ומינו אותו להיות שוער באותו משרד ממשלתי כדי להשפילו? והוא ואמי כבר לא ילדים צעירים, הוא בן 47 והיא כ-40. איזה אומץ לקום לעזוב חיים יחסית נוחים (בגלל העמדה הבכירה שלו) ולעלות אל הלא-נודע ולהתחיל את הכל מחדש, בארץ חדשה, תרבות חדשה, שפה חדשה, עם שני ילדים בני 13 ו- 4 שנים. בלי לדעת מה יהיה לאכול, בלי שום הכנה, ממרכז בוקרשט אל מגדל העמק, חצי שנה בלי מים זורמים ובלי חשמל? המון שאלות ללא מענה.


יחסית הייתי קרוב לאבי (אמי נפטרה מסרטן בגיל 47 ואבי התחתן מחדש כמה שנים אח"כ) , קרבה שהתהדקה לאחר שאשתו השניה נפטרה. ובכל זאת, לאחר שאבי נפטר לפני 8 שנים, בשיבה טובה, בגיל 97.5 כשהיה בהכרה מלאה עד שבועיים לפני מותו והמשיך לצייר עד אז, לאחר מותו הרגשתי פספוס עצום. כי המון שאלות לא שאלתי. ולא ידעתי ולא אדע לעולם. בעצם מה שבפנים, בתוך אישיותו, איך לקח החלטות כאלו, מה חש ואיך התמודד עם כל הקשיים הנ"ל. לא אני ולא אחי, אף פעם לא שאלנו, לא דיברנו , נתנו לזה לחמוק. כמה שביקרנו, טיילנו יחד, שוחחנו על הכל אבל בעצם על ענייני דיומא ותו לא. וזה חבל. בעצם לא הכרתי את אישיותו, הסטוריה משפחתית שלמה אבדה ואין איך לשחזר אותה. 


בסוף ימיו פלט כל מיני דברים שלעולם לא אדע האם נכונים - כמו למשל את זה שתמיד חלם להיות אדריכל ואביו לא הרשה לו כי היה צריך מנהל חשבונות לחנותו (חיים שלמים לא סיפר זאת) ועוד. אולי התובנה הזו מגיעה עם הגיל, כי אני רואה לא מעט מידידי בני אותו הגיל מתחילים לעשות אילן יוחסין של משפחתם. אולי כשהילדים עורכים את עבודת השורשים בבית הספר לא ממש יודעים מה ואיך לשאול. ויש כאן פספוס עצום. וכאן אני רואה את החשיבות של התכנית הזאת, הזדמנות לשבת אחד על אחד - סב עם נכדתו - ולשוחח. כיום אני אומר לילדי  ולנכדי: "תשאלו, דברו, אל תגידו מחר, עכשיו אין לי זמן כי יש תכנית זו בערוץ זה, דברו, כי מחר כבר לא אזכור ומחרתיים לא יהיה לכם את מי לשאול, ולבסוף תרגישו כמוני, פיספוס, עולם שלם ממשפחתכם נעלם ונמחק כלא היה." ולצערי זה לא מתקיים.


בברכה,
​מיכאל בר אל
מדריך טיולים, אדריכל, צלם

להלן קישור לסיפורו של מיכאל באתר הקשר הרב דורי


להלן קישור לידיעה אודות מפגש הסיום המרגש בבית הספר





אין תגובות: