חנוכיה לי יש, וגם סיפור על אש ...

במפגש לקראת חנוכה בבית הספר יזרעאליה שבחיפה, תעדו התלמידים את זכרון חנוכה של סבא וסבתא וזה מה שהתקבל :

אהרון פלדמן : " בשנת 1981 חנוכה שלא נשכח .המשפחה הקטנה שלי אהרון אני ומרטין אשתי אביבה ודוד ילדי. נר שמיני של חנוכה בערב. הדלקתי את החנוכייה על המזנון בסלון, מרטין הייתה בעבודה, ואני הלכתי להתגלח ,ופתאום אני מריח ריח של עשן בבית . אני רץ לסלון ומגלה את המזנון בוער ואת החנוכייה הפוכה ,מיד חיפשתי שמיכה והטלתי אותה על המזנון והאש כבתה, המזנון ניזוק קשות. בבירור שנעשה הסתבר שבני דוד נמשך לנרות החנוכייה ובטעות הפיל אותה ,נבהל וקפא במקומו."

חוה רוכמן : הסיפור מחזיר אותי 30 שנה אחורה. היינו בברזיל בתקופה של 10 שנים. במסגרת עבודתי ניהלתי בית ספר יהודי (החלק העברי) במרחק קילומטרים רבים המעיר סאו פאולו. הקהילה היהודית בעיר הייתה חמה מחילה וחיפשה אווירה יהודית מחזקת. הבנתי זאת מיד ורתמתי את כולם סביב בית הספר למטרה לשמה הוקם, בית הספר הפך למרכז תרבותי חברתי ובית הכנסת למקום מאחד. 250 תלמידים על קשת ההורים היו שותפים לעשייה.

חנוכה- חג האור נחגג מדי שנה באחד מהאולמות  המקומיים. כל הקהילה הייתה שותפה. הילדים הוכנו לתוכנית מגובנת בשירה, ריקוד והרבה אור. הורים תרמו את חלקם במשימות שונות ובהכנת הכיבוד.

כחלק מהאירוע היו 2 קבוצות תלמידים שנכנסו אם לפידים לצליליי השיר "אנו נושאים לפידים". לפתע קרוב לבמה עליה אמורים להופיע נפל אחד הלפידים והתלקח על הרצפה. המהומה, הפחד והבלגן זכורים לי כטראומה אמיתית עד היום.

למזלנו הייתה יוזמה מידית של הגברים שקמו וכיבו את האש.

כדי להרגיע את האווירה התחלנו לשיר ביחד שיריי חנוכה יצאנו בריקודים חגגנו את הנס ושכחנו את רגעיי הפחד.

זו הייתה חוויה של אחדות אמיתית בקהילה יהודית בגולה.

דוד דייץ : " בשנת 1979השתתפתי במבצע משה[העלאת יהודי אתיופיה דרך הים] ההפלגה  הייתה במהלך חג החנוכה לאחר שאספנו את היהודים לאוניה ומפקד האוניה ביקש מכולם לעלות לסיפון ואז הדלקנו נרות של חנוכה הייתה התרגשות גדולה גם של החיילים וגם של היהודים ."

סבתא רותה: "אני גדלתי בכפר קטן ברוסיה באזור סיביר.בכפר שלנו כמעט לא היו יהודים ובוודאי לא היה בית כנסת. אבל הורי היו אנשים דתיים והם השתדלו לחנך אותנו (אותי ואת אחי) במסורת ובדעת של היהודים.בחנוכה אמא שלי עשתה לביבות שאנחנו כל כך אהבנו, לא היו נרות כמו שיש עכשיו. הורי לקחו נרות רגילות צבעו אותם וכל יום אני ושתי אחי לפי התור הדלקנו במשך שמונה ימים.

כשהדלקנו נרות כל המשפחה שרה את השיר סביבון סוב סוב סוב. הורי הכינו סביבון בעזרתנו והיה מאוד כיף שמח ומעניין לסובב אותו. אלו היו ימים מאושרים שנשארו לכל החיים בזיכרוני."