מכתב של גימלאית המשתתפת בפרויקט בחטיבת הביניים ע"ש יצחק בן צבי בקרית אונו.

יום חורפי אחד, סתם יום של חול, החליט נכדנו אביב לשדרג את איכות חיינו ולחבר אותנו
לציביליזאציה המודרנית, המופעלת ברובה באמצעות המחשוב.
הרי מי כמוהו וכמו חבריו יודע עד כמה שעות בכל יום מוקדשות למכשיר ה"כל יכול" הזה
ואולי כדאי שגם הדור של הסבים, שכל אמונתם הצרופה מוזנת ע"י עבודה ידנית, יגיעו לטכניקה של ימים אלה.
הפרוייקט הרב-דורי (שם נפלא,אגב) לא נולד באלה הימים בחטיבת "בן צבי". סבא של אביב בילה
מספר מועט של שעורים בפרוייקט דומה בביה"ס ברמת-גן. אולם אין המדובר במשהו
דומה. נכון, אמנם, שהמטרה היא אחת, אולם הדרך... הדרך, האמינו לנו, שונה לגמרי.
קבלת הפנים וההיכרות עם מדריכינו סימנה את הפתח להליך מאלף ומקרב לבבות.
הילדים (מורינו) סיפרו בקיצור על עצמם ותחביביהם ואנו הגמלאים – על עצמנו.
ההפתעה הבאה היתה פתיחת הקורס כשכל אחד מאיתנו זכה לורד צהוב ולכיבוד כיד המלך, כראוי לפתיחה חגיגית...
בשעור האחר, פרצה אל האולם קבוצת ליצנים עליזים בשירי פורים, בתום סדנת הליצנות עם איציק הליצן (הרפואי) וביוזמתה המבורכת של מירב (רכזת מועצת התלמידים והמורה לאומנות).

מה שמחמם במיוחד את הלב היא ההשקעה של המנחים והרצון להצליח ולהביא אותנו להישגים.
לפעמים נדמה, כי יותר משהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להיניק. במקרה שלנו – להעניק!
הסבלנות והרוגע הם המאפיינים וזוהי הרגשה נהדרת להיעזר בחבר'ה הנחמדים הללו.

כל חיינו ידענו (ואנו יודעים) לתת, להעניק ולחנך ואילו פה – הפכנו אנו למקבלים... בינינו, זוהי
הרגשה נפלאה.
יותר מכל, אני מופתעת מהגישה של זיוה ורבקה- המורות המשקיעות המון המון מחשבה ורצון בתכנון הפרוייקט, בתרומתן לאווירה ובכלל... מה שהופך את הפרוייקט בחטיבה למה שהוא, ייחודי ומאלף.

אנו אסירי תודה ליוזמים, המתכננים, המבצעים והמנחים ומעלים את הנושא בכל פורום אפשרי בקרב חברינו - ובגאוה.
עדנה אשל ( תאמינו או לא- כתבתי את זה באופן עצמוני)